ברוב בתי החולים כיום מנתקים את חבל הטבור פחות מדקה אחרי שנולד התינוק. ההנחה הרווחת היא שזה מאפשר להפחית את הדימום של האם לאחר הלידה.
המיילדת מהדקת את חבל הטבור בדרך כלל בשני מקומות, קרוב לטבור של התינוק ואז במרחק גדול יותר לאורך חבל הטבור, אז מתבצע חיתוך החבל בין שני האטבים באמצע.
התזמון של הפעולה הזו היה נושא שנוי במחלוקת מזה שנים.
כיום, קיימות ראיות מוצקות שטוענות כי החיתוך נעשה מהר מדי לאחר הלידה.
מחקרים מראים שניתוק חבל הטבור לאחר השהייה של דקה או יותר, מאפשר לדם לעבור מהשליה לתינוק, מה שמשפר את מאגרי הברזל ורמת ההמוגלובין שלו.
- השהייה של אפילו 30 שניות בין הלידה והחיתוך יכולה לתת תוצאה של 20-40מל'/1קג' של דם ותאי גזע בעלי ערך רב שעוברים לתינוק מהשליה.
- תינוקות שנבדקו לאחר השהייה בחיתוך חבל הטבור, אובחנו כבעלי ערכי המוגלובין גבוהים יותר בטווח של 24-48 שעות לאחר הלידה. שלושה חדשים עד חצי שנה לאחר הלידה נמצא שלא היו מצבים של חוסר בברזל, בהשוואה לתינוקות שנותקו באופן מיידי.
- עוד נאמר, כי ההשהיה בניתוק, לא הגבירה סיכון של איבוד דם או ירידה ברמת ההמוגלובין אצל האמהות.
- ארגון הבריאות העולמי המליץ על חיתוך חבל הטבור לאחר דקה עד 3 דקות. בטענה שזה משפר את מצב הברזל אצל התינוקות ועוזר לחיזוק פעולת הריאות. יש להוציא מהכלל מקרים מיוחדים כגון צורך מיידי בהחיאה, שאיפת מיקוניום, שבהם יהיה צורך בניתוק מיידי.
- קיימות הוכחות חזקות ליתרון ההשהייה אצל תינוקות שנולדו טרם עת, ואלו שנולדו לאמהות עם חוסר ברזל.
- המחקרים לא התייחסו לילודים בניתוח קיסרי. בניתוח קיסרי, קיימות השערות בנוגע ליתרונות נוספים, נוירולוגיים, אך אלו טרם נבדקו לעומק.
- המחקר הראה גם 2% עליה בצהבת בקרב תינוקות שקיבלו השהיה בהשוואה לאלו שנותקו באופן מיידי. הסיכון זעיר, אך מצריך מעקב. מעבר לכך, נראה שאין כל נזק שיכול להיות משויך לניתוק מושהה.
ההמלצה שלי היא לחכות עד שאין יותר דם בחבל הטבור (הוא משנה את ציבעו ללבן) ורק אז לנתק.
